כמעט כל יום מתקשר אלי יזם כזה או אחר שקורא או שומע את החומרים שלי. בדרך כלל הם מתחברים לסיפור של החובות שלי ודרך כלל גם שואלים "מה לעשות? מה לעשות?" התשובה שלי היא שתמיד יש מה לעשות. לא משנה כמה המצב קשה וכמה שאתה מרגיש שאין מוצא חייבים לעשות משהו בשביל לצאת מזה.
זה מזכיר לי את הזוג שפתח מסעדה בשכונת מונטיפיורי (שכונה שבה גרתי עד לפי כמה חודשים בתל אביב). עם פתיחת המסעדה הם עשו הרבה פרסום בשכונה, הזמינו חברים ואת כל מי שהיה בסביבה. ובאמת המסעדה נפתחה בקול תרועה ואנשים באו לאכול. גם אני ביקרתי שם. האוכל היה די בסיסי אבל גם מאוד טעים.
כך נראה שהם התחילו ברגל ימין. אבל אז אחרי חודשיים נראה שהעסק דועך. המקום היה ריק או שהיו מעט מאוד לקוחות. בדרך כלל ראית את הבעל יושב מאחורי הבר ואת אשתו על אחד הכיסאות של הבר, שניהם עם פרצוף של תשעה באב.
באמת לא ברור לי מה קרה להם. למה הם התחילו בקול תרועה – קידמו ופרסמו את עצמם ועכשיו הם ישבו במסעדה ורק חיכו שהלקוחות יגיעו מעצמם.
בוא נניח שהם נקלעו לקשיים כלכליים (אני לא יודע את זה כי אני לא מכיר אותם אבל בוא ונשתעשע במחשבה לרגע). הם הוציאו יותר מדי כסף על שיפוץ של המקום ועכשיו לא הייתה להם אגורה להוציא על שיווק. הם עדיין היו יכולים לעשות המון דברים כדי לקדם את עצמם: להוציא טעימות לעוברים והשבים, לעשות טלפונים לעסקים בסביבה ולהציע להם מבצעים על הזמנות וארוחות צהריים. לעזאזל לעשות את מה שהם עשו בתחילת הדרך להזמין חברים ולבקש מהם להביא איתם עוד אנשים.
נחש מה באמת קרה. אחרי עוד שני חודשים של חוסר מעש מצד הזוג המסעדה נסגרה. כל מה שהם היו צריכים כדי להציל את המסעדה זה לעשות משהו.
ישנם לא מעט קואצ'רים שמתפרנסים מהזרקת מוטיבציה לאנשים. כל מיני טכניקות שנועדו להניע אותנו. אני לא מזלזל באף אחת מהטכניקות האלה. אני פשוט לא מאמין שצריך לחכות שהמוזה תגיע, שצריך לחשוב אחרת כדי להתחיל לנוע. לדעתי פשוט צריך לפעול, לשבת (או לעמוד) ולהתחיל לעבוד. ברגע שאתה מתחיל אתה מתחיל להיכנס לקצב. כל פעולה שאתה עושה מביאה תגובות, טלפונים, הזמנות, מכירות וככה הפעולה מתאצמת מעצמה (מתנצל על הביטוי הקואצ'רי הזה).
סופש מעולה,
אבינועם שחר
