אנגליה 1344 ג'ון מריימונד מתחיל להרגיש שהוא לוקה בתסמינים הראשונים של האבעבועות השחורות.זה המוות השחור שמחק חצי מהאוכלסיה של אירופה באותן שנים. (אזהרה: זה ספוילר למי שמתעקש לקרוא את The Outcasts of Time [Ian Mortimer])
המחלה תמית אותו ביממה הקרובה והוא לא יכול לחזור הביתה כי הוא ידביק את אישתו ושלושת ילדיו. בעודו מדדה ביער הוא מגיע לאתר עתיק, כנראה קדוש, ואז שומע קול ספק מלאך, ספק אלוהים, ספק השטן. הקול אומר לו שיש לו שישה ימים לחיות. בכל פעם הוא יקפוץ 99 שנים קדימה ובכל פעם יהיה לו יום לעשות מעשה טוב ובכך להציל את נשמתו.
כך כל יום הוא מתעורר במאה חדשה, 99 שנים קדימה ונקלע להתרחשויות טובות ורעות. זה נגמר במאה ה-20 כשהוא מנסה להציל ילד מבית בוער שהופגז על ידי מפציצים נאצים אך לא מצליח ולבסוף הוא והילד נופלים.
בדקות האחרונות לחייו הוא מנהל דיון שוב עם ספק מלאך, ספק אלוהים, ספק השטן. הוא מתחנן ואומר שהוא ניסה לעשות
מעשה טוב, להציל נשמה אבל לא הצליח בגלל הרועה המובנה של בני האדם האחד לשני.
אז שואל אותו הקול מה הוא גילה במסע שלו. הוא עונה שהוא גילה (וזה המשפט הכי מעניין בספר), שבני האדם לא מסוגלים להכיל יותר מדי אושר או יותר מדי סבל. אם הם סובלים, גם בתנאים הכי קשים, הם ימצאו את נקודות האושר ואם הם מאושרים הם ימצאו את הסבל.
לדעתי, זו הסיבה שכל כך הרבה אנשים סובלים היום. פשוט יותר מדי טוב. אנחנו חיים (לפחות במערב) בעידן הכי טוב שהיה אי פעם. אז אנשים די מחפשים לסבול (זה בטבע שלהם).
סבבה להתלונן אבל תשים לב על מה אתה מתלונן. האם זה משהו שיש לך עליו שליטה או לא?
האם זה המוות השחור, השואה או משהו טיפה יותר טריוויאלי.
קיצר… פרופורציות.
